שיטת המקל והגזר
"הוא קרא לי מפגרת" הסבירה לי חברה את העונש נתנה לבן שלה- לא לראות טלוויזיה במשך שבוע. לא לראות טלוויזיה זה עונש חמור לילד בן ארבע, שחולה על "דורה". שאלתי אותה אם יש קשר בין העונש לבין המעשה. בעיניה ה"ברכה" שזרק לעברה והאיסור לראות טלוויזיה קשורים קשר הדוק. מה דעתכם, יש קשר? האם בגלל העונש שנתנה לו אמו, יפנים הבן את הרעיון ואת המסר שהיא ניסתה להעביר?
הילדים שלנו צריכים לעמוד במגבלות החוקים שנהוגים בבית. כשזה לא קורה, אנחנו משתמשים בכל מיני שיטות חינוך. שיטות החינוך הנפוצות כוללות עונשים, פרסים (שכר) או נאומים (הטפות מוסר). כשאנחנו נותנים עונש אנחנו מנסים למעשה למנוע ממנו לעבור את הגבול בעתיד.
למה באמת מכים?
הורים מכים את ילדיהם בטענה שהם אוהבים אותם, ומאמינים שזו הדרך הנכונה לחנך. האמת היא שהורים מכים ילדים מהסיבות הבאות: הם מאמינים שזה ימנע מהילד לחזור על המעשה הבלתי רצוי, אין בידיהם כל דרך אחרת להגיב להתנהגות הילד וללמד אותו כיצד נכון להתנהג, הם פורקים כעס ותסכול על הילד או על חוסר האונים שלהם אל מול התנהגותו. פעמים רבות, זוהי ההתנהגות שהם מכירים מילדותם ומהוריהם שלהם, אז מה אם זה היה כואב ומעליב?
עונשים!!!
עונש זה התערבות ההורים כסמכות עליונה. עונש גורר עימות, כעס, השפלה, שנאה,נקמה... מטרות המיידית-לפגוע כדי להרתיע. עונש מעודד לשקר-כדי להימנע מעונש, מלמד להימנע מאחריות-העונש הוא התשלום , מחליש את ה"אני" של הילד ואת השייכות. אם תשאלו הורים למה הם מענישים, הם תמיד יגידו שהם עושים את זה לטובת הילד. זה נכון, זה באמת מה שכולנו מחפשים, את טובתו, את הדרך ללמד אותו את ההתנהגות הנכונה. אנחנו רוצים שהוא ילמד לעשות החלטות נבונות, שידע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור ובקיצור - להיות אדם עצמאי ואחראי.נסו להיכנס לרגע לנעליו של ילדיכם שזה עתה הענשתם. מה לדעתכם הוא מרגיש? היזכרו בעצמכם כילדים, ובעונשים להם אתם "זכיתם". איך הרגשתם אז? בוודאי זכורים לכם רגשות של השפלה, של כאב ושל חוסר אונים. יכול להיות שהרגשתם כעס, פחד, עלבון. אולי הרגשתם שפגעו בערך העצמי שלכם ושלא אוהבים אתכם כמו קודם. אולי חשבתם שזה לא מגיע לכם, שאתם מקבלים יחס לא הוגן, ואז בוודאי רציתם לנקום, לעשות דווקא ולהיאבק. הורה שמעניש עושה זאת בדרך כלל מתוך חולשה. כאשר כלו כל הקיצים. ההורה מנסה לשכנע – להסביר – אבל אין תגובה. צועקים – כועסים – ובסופו של דבר מענישים. ואח"כ – הרבה מאוד פעמים – מתחרטים - ייסורי המצפון גואים – ואז מבקשים סליחה ומחילה מהילד...
ברגע שנותנים לילד עונש - מיד נכנסים למאבקי כוח אתו. לילדים, אם כבר הספקתם לשכוח את עצמכם בגיל הזה, יש המון כוח. הם חזקים והם תמיד מנצחים. למה? משום שהם עקביים. מקרה מקבוצת הורים- "ליאת בת השש הייתה במצב רוח רע כל הבוקר. היא סירבה לאכול את ארוחת הבוקר שלה. היא רבה עם אחותה ובסוף אמא צעקה עליה וכעונש שלחה אותה לחדר שלה לחשוב על מה שעשתה. בצהריים היא שפכה את כל המרק על הרצפה,בטעות. כאן תפסה אותה אמא,סחבה אותה לחדר שלה והרביצה לה מכות הגונות ופקדה עליה לא לצאת מן החדר עד הערב. לבסוף לאחר שעה של שקט,שחשבה שאולי היא ישנה, החליטה להיכנס לחדר של הבת ואז חשכו עיניה היא גזרה את כל הווילונות בחדר הילדים".
לפעמים, בגלל ההשפלה והתסכול – אין לילד שום רצון להשתפר ולהתנהג כפי שרוצים ממנו, ואז הוא ממשיך להפריע. לאט האפקט של העונש נחלש. לילד פחות אכפת... ואז ההורה גם נחלש. הורה כזה יכול לשמוע את המשפט : "אז מה... תעניש אותי... כבר לא אכפת לי לקבל עונש..." חשוב לזכור הילדים מוכנים להקריב את היחסים שלהם אתכם תמורת ניצחון במאבק. אנחנו ההורים לא מוכנים להקריב את היחסים שלנו עם הילד תמורת ניצחון, לכן כדאי שניזהר מראש ולא ניכנס למאבקי כוחות.
פרסים!!!
האם באמצעות העונש הילד מסוגל באמת ללמוד ולהפנים את כל אלה? קשה להגיד שכן, כיוון שפעמים רבות העונש שאנחנו מטילים הוא דרך ביטוי לתסכול ולחוסר האונים שלנו, ולאו דווקא ניתן מתוך בחירה רציונאלית. עכשיו אנחנו צריכים לחפש אופציה אחרת-פרסים.כמו עם העונשים גם הפרסים לאט מתחילים לאבד מהחשיבות שלהם. ילדים מוכנים להתאמץ ולעבוד קשה כדי לקטוף פרסים, אך המסר הנלמד הוא ששווה להתאמץ רק כאשר קיים גמול חיצוני כלשהו. במקרה כזה, המוטיבציה של הילד היא חיצונית (קשורה לגמול מבחוץ) ולא פנימית (קשורה להבנה של הילד שכך נכון לנהוג). ההתנהגות הופכת תלויה בגודלו ושוויו של הפרס, והילד הוא לא מפתח הבנה ומודעות להתנהגותו, תפקידיו וחובותיו, מתחשבן כל הזמן על ערך הפרסים ומתנהג בדרך מסוימת כדי לרצות את הוריו או למצוא חן בעיניהם, ולא עבור עצמו. לדוגמא- נניח שהורה נותן פרס לילד שמסדר את החדר שלו. לאחר זמן כשלילד נמאס לסדר את החדר – הוא יוותר על הפרס. ההורה מנסה לפתות את הילד עם פרס יותר גדול ויותר אטרקטיבי.הילד לומד שכדאי לו לנהל משא ומתן – כי בסופו של דבר הוא ירוויח.לאחר שהילד קיבל את כל הפרסים האפשריים. כבר אין צורך מבחינתו לסדר את החדר...
למעשה שימוש בפרסים פוגע בתחושת האחריות של הילד למעשיו ולתוצאותיהם ומעביר אותם לידי ההורים.
מהו התחליף לעונש? הגישה האדלריאנית- תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות.
אם ברצוננו לגדל ילדים בריאים – בעלי בטחון – שיהיה להם אכפת מהסובב אותם- שיטת העונשים והפרסים לא תעזור ליישם את המטרה ,התחליף המוצע לענישה הוא שימוש בשיטה של "תוצאות טבעיות והגיוניות למעשים". זוהי אלטרנטיבה לעונש והתוצאה קשורה ישירות למעשה של הילד ונובעת ממנו, ומנטרלת את כעסם או אכזבתם של ההורים. דרך זו דורשת מההורה איפוק רב, שליטה עצמית ויצירתיות, כדי למצוא את התגובה הנכונה והמתאימה להתנהגות הילד.
תוצאות טבעיות הן תוצאות שהטבע מזמן- אם קר בחוץ והילד מתעקש לא לקחת סוודר. באופן טבעי הוא ילמד שבפעם הבאה כדאי לא להתעקש. אם הוא מתעקש לא לאכול - ילד אשר שוכח לקחת את הכריך לביה"ס. כמה קשה לנו ההורים לעמוד במחשבה שהילד יהיה "רעב". עם יד על הלב - לא תרוצו עם הכריך לביה"ס? אבל, אם תשאירו את המצב כמות שהוא ותתנו לתוצאה הטבעית לעבוד (כלומר הילד אולי יישאר רעב באותו היום ובינינו זה לא סוף העולם) הרי שיותר הוא אף פעם לא ישכח את הכריך...!!!. תוצאה טבעית נלמדת ללא התערבות המבוגר, מלמדת לקחת אחריות על מעשים, גוררת למידה-לכל דבר יש מחיר, מחזקת את הילד-תחושה שלמד למרות התשלום. מה שנותר לנו ההורים הוא להיות אמפטי, לכבד, לסמוך, לעודד ולתמוך.
תוצאה הגיונית היא תוצאה שאינה נובעת מהחיים כי אין אפשרות לכך- אם הילד מכה – התוצאה ההגיונית היא הפרדה. כשהילד הולך לישון ומשאיר המון צעצועים מפוזרים על השטיח בחדרו, אימא יכולה לומר לו שלצערה היא לא יכולה להגיע אליו ולתת לו נשיקה כי היא פוחדת להיתקל בצעצועים וליפול. אם הילד מפריע בשיעור – התוצאה ההגיונית היא שהוא לא יכול להמשיך ולהשתתף ואולי גם להפסיד דברים שהוא אוהב... תוצאה הגיונית דורשת התערבות, היא מחברת בין ההתנהגות לתוצאה באופן הגיוני, זוהי הפרת חוק מסוים הגורמת לרצף אירועים הקושר אותם להפרת החוק. זהו המחיר שנקבע מאי קיום חוק, כאשר ידוע ומוסכם עליו וזה כולל גם בחירה. הבחירה מתבטאת בזה שהמבוגרים מאפשרים לבחור במה שיהיה או לא יהיה. תוצאה הגיונית כדאי לתכנן מראש ולשם כך יש לעשות שיחה בשעה נוחה עם הילד. התוצאה חייבת להיות הגיונית ובפרופורציה לעבירה. כשמפעילים אותה יש לתת כבוד ולהבליט את הבחירה. חשוב מאד להיות עקביים ולבצע ולא לרחם.
לדוגמא: אנחנו רוצים שהילד יראה טלוויזיה עד שעה מסוימת. בשלב הראשון עושים שיחה עם הילד וקובעים ביחד מהי השעה הסבירה כך שתהייה מקובלת על שני הצדדים. זהו ההסכם. בשלב השני מחליטים מה יקרה במידה והילד לא יעמוד בהסכם. גם החלטה זו תעשה בשיתוף הילד ועל דעתו. אם לדוגמא מחליטים שהטלוויזיה תצא מהחדר יש לקיים את ההסכם והילד לא יראה את זה כעונש אלא כתוצאה הגיונית. כך ברור לו הקשר בין העבירה לבין התוצאה.
נחזור שוב לחדר הלא מסודר:
בשיטת העונשים :הילד יסדר את החדר מתוך פחד,כאשר מאיימים עליו או מענישים אותו ,
או שהוא לא יסדר כי הוא כבר לא מפחד.
בשיטת הפרסים: אם הפרס אטרקטיבי הילד יסדר.
שיטת התוצאה הטבעית: ההורה יוצא מתוך נקודת הנחה שהמשחקים והחפצים הם של הילד – ואת המסר הזה הוא גם משדר לילד.אם החדר לא יסודר – באופן טבעי התוצאה תהיה קושי למצוא את החפצים שהוא מחפש. הקושי הזה הוא בעצם "העונש" הטבעי שמלמד את הילד שאולי כדאי לסדר, כדי שבפעם הבאה הוא יוכל למצוא את הדברים .
שיטת התוצאה ההגיונית: אימא יכולה לומר לו שלצערה היא לא יכולה להגיע אליו ולתת לו נשיקה כי היא פוחדת להיתקל בצעצועים וליפול.
שיטת העונשים והפרסים, היא אפקטיבית לטווח קצר.לטווח הארוך – אם ברצוננו לגדל ילדים שפועלים מתוך אחריות פנימית – אכפתיות ושיקול דעת – עלינו להתנהג אליהם בכבוד. המטרה היא לשמור על יחסים שאפשר יהיה להידבר ללא הענשה ומשחקי כוח. סנקציות אינן גורם מחנך לכן צריך להשתמש בהם מעט. ששיטות החינוך של שכר ועונש אינן יעילות, תאמצו במקומן את התוצאות הטבעיות וההגיוניות. אך הטוב ביותר הוא לעשות טיפול מונע ולקיים מערכת חוקים וגבולות בבית בצורה שתיארתי בשבוע שעבר.
אם נאמץ אל ליבנו את שיטת התוצאות הטבעיות וההגיוניות – נאפשר לילדים להגיע להבנות באשר לדרכי ההתנהגות שלהם- ואנו מקווים ומאמינים,שבכך אנו מאפשרים לילדים להגיע גם לבחירה נכונה
