בגבול הטעם הטוב 

1. להיות החלטיים-כשאנחנו מקדישים מחשבה, בוחרים ומשוכנעים יותר בצדקתנו, קל לנו יותר להציב גבולות ולהסביר לילד מדוע הם נחוצים. ולהיפך: ככל שאנחנו פחות בטוחים בעצמנו, כך אנו נוטים להציג את הגבולות בנוקשות ("כי ככה אני אמרתי!") וליצור אווירה בלתי נעימה ולא מכבדת.
2. למקד מאמצים- יש לעשות אבחנה בין עיקר לבין טפל בהצבת גבולות. לא הכול חשוב באותה מידה ולא על הכל אפשר להילחם באותה עוצמה. למשל, במקום להיכנס הביתה ולכעוס על כל דבר שזז – הבלגן, הלכלוך, האורות הדולקים וכו' – עדיף למקד את המאמץ ההורי אך ורק בהצבת גבול ברור אחד, לדוגמא "ילקוטים בכניסה לבית". עדיף להחליט על איזה גבולות אנחנו לא מתפשרים – ולוותר על כל השאר.
   
3. לשדר בבהירות- בהירות הגבולות היא תנאי הכרחי לתפקוד המשפחה. בעיות רבות נוצרות במשפחה כאשר הגבול לא ברור, מטושטש, שנוי במחלוקת. נוצר שטח אפור שמזמין מאבקים ומלחמות. לכן, הגבולות צריכים להיות משודרים לילד בצורה בהירה ולא מעורפלת. למשל, לא לשאול את הילד הקטן: "אולי תסדר את החדר?", אלא להבהיר לו בדיוק מה מצפים ממנו: "חדרך חייב להיות מסודר בעוד חמש עשרה דקות".
4. לפעול בעקביות- המשלים של הפגנת נחישות היא פעולה עקבית על ידי ההורה. הגבה לא עקבית מבלבלת את הילד ופוגעת בתהליך הלמידה שלו. דרישה עקבית נקלטת טוב יותר מדרישה מקוטעת, המבלבלת את הילד. למשל, אם פעם נרשה לילד לישון במיטת ההורים ופעם לא נרשה לו, יתקשה הילד להבין מה אנחנו באמת רוצים. לכן, חשוב שכאשר קובעים את הגבול, נדאג לקיומו בכל האירועים הקשורים אליו.
   
5. להשתמש בחיזוקים חיוביים יותר מאשר בעונשים-פרס על התנהגות טובה יעיל יותר מכעס או מעונש על התנהגות רעה. עונש מפסיק במקרה הטוב התנהגות רעה, אך אינו מכוון להתנהגות אחרת, חיובית. הוא גם גורם פעמים רבות למרירות ולעוינות. לכן, עדיף להתעלם מהתנהגות לא רצויה ולחזק התנהגות רצויה. חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, ואפילו קטנים, ולא רק על התוצאה ההישג הסופי, כי תהליך הלמידה הוא הדרגתי, רצוף עליות ומורדות.